פסק-דין בתיק ת"א 17663/91

(בעניין נתבע מס' 1)

1.         בפניי תביעה נזיקית בגין אירוע תקיפה מיום 9.12.84 במהלכו תקף נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") את התובע ואדם נוסף בשם יאסר אסלי ז"ל (להלן: "יאסר") בסכין ודקר אותם מספר דקירות (להלן: "האירוע"). בעקבות האירוע נהרג המנוח יאסר ז"ל והתובע נפגע בבטן ובגב תחתון.

2.         בעקבות האירוע הובהל התובע לבית חולים רמב"ם בחיפה שם הוא אושפז, עבר שני ניתוחים ושוחרר ביום 21.12.84.

3.         נגד הנתבע הוגש לבית משפט המחוזי בחיפה כתב אישום ב-ת"פ 12/85 המייחס לו עבירות של רצח וניסיון לרצח. במסגרת הכרעת הדין בהליך הפלילי זוכה הנתבע מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והוא הורשע בעבירה של הריגה כלפי יאסר וחבלה בכוונה מחמירה כלפי התובע (להלן: "הכרעת הדין"). על התובע נגזר עונש של מאסר בפועל.

4.         המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ושילם לתובע דמי פגיעה וגמלת נכות.

5.         בהליך דנן מתעוררת בין הצדדים בעלי הדין מחלוקת בשלושה עניינים, כמפורט להלן:

א.         האם בעקבות האירוע נערכה סולחה שבמסגרתה שולם לתובע פיצוי כספי כנגד ויתורו על כל טענה או דרישה נגד הנתבע.

ב.         האם יש להטיל על התובע אשם תורם בגין האירוע.

ג.          גובה הנזק.

            אדון במחלוקות לעיל כסדרן, ראשון ראשון ואחרון אחרון.

6.         לטענת הנתבע, בעקבות האירוע נערכה בחסותם של שמונה מכובדים סולחה עם התובע ובמסגרתה נחתם ביום 15.2.86 הסכם סולחה ושולם לתובע פיצוי בסך של 70,000 שקל כנגד ויתורו על כל טענה או דרישה מהנתבע (להלן: "הסכם הסולחה"). הפיצוי אשר קיבל התובע בהתאם להסכם הסולחה מגיע לסך של כ-1.4 מיליון ש''ח לפי ערכו להיום, והוא מכסה את מלוא הנזק הנטען של התובע. מנגד, התובע טוען כי מכובדים פנו לאביו המנוח בניסיון לערוך סולחה, אולם, הוא התנה זאת בעריכת סולחה גם עם בני משפחתו של יאסר ז"ל. תנאי זה לא התקיים ולפיכך גם עם התובע או מי מטעמו לא נערכה סולחה.

7.         לבתי המשפט בישראל גישה אוהדת למוסד הסולחה הקיים בחברה הערבית, ולעניין זה נקבע מפי כב' השופטת נאור ב- ע"א 621/04 אסעד נ' קבלאן (פורסם בנבו) כי: " כבודו של מוסד הסולחה במקומו מונח, ויש לכבדו". גם כב' השופט רובינשטיין הסכים באותו פסק דין לגישה הנ'ל והוסיף באומרו: " יתר על כן, יש לעודד עשיית שלום על ידי סולחה, במיוחד כשהמדובר בקבוצות גדולות - משפחות ומשפחות מורחבות - שבהעדר סולחה, המושתתת על מסורות בנות דורות, עלולות להתדרדר לשפיכות דמים נמשכת, נקמת דם שאין לשער את תוצאותיה".

            יחד עם זאת, הטענה לקיום סולחה אינה בבחינת נוסחת קסם אשר העלאתה מייתרת את קיום ההליך האזרחי, בוודאי ובוודאי ההליך הפלילי. לעניין זה הוסיפה וקבעה כב' השופטת  נאור בעניין אסעד לעיל כי " .... אין אנו סבורים שיש לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואישורו על ידינו כדי להביא כנטען, להרס של מוסד זה. על-פי  קביעתו של בית המשפט הוא לא השתכנע כי היתה גמירות דעת של המערער לוותר על זכות התביעה או כי הסמיך את ועדת הסולחה או את משפחתו לוותר בשמו. זהו ממצא שבעובדה שנקבע על-פי  מכלול הראיות שהובאו בערכאה הראשונה, לרבות עדויות שהביא המערער". כב' השופט רובינשטיין הוסיף באותו הקשר באומרו " .... ראוי שהעוסקים בעריכת סולחה יהיו ערים למצב המשפטי, הן בתיקים פליליים הן בתיקים אזרחיים, ולכך שבוודאי בתיקים פליליים, אך גם בתיקים אזרחיים, אין הסולחה מהווה תחליף להליך השיפוטי; בתחום הפלילי - ככל שמערכת האכיפה תידרש לנושא (אף אם יכולה התביעה ויכולים גם בתי המשפט, להביא בחשבון כנסיבות מקלות את עריכתה של 'סולחה'), אין הסולחה יכולה להחליף את הדין הפלילי. הוא הדין בתחום האזרחי, ככל שבוחר צד לתבוע, כבענייננו.... וכמובן, על כל עניין להיבחן לגופו, ושאלות כגון גובה הנזק הממשי מול הסולחה, וכן נסיבות אחרות ייבדקו כיאה להן".

            יוצא אפוא, שככל והוכח במשפט כי בעקבות אירוע התקיפה התקיימה סולחה ונחתם הסכם סולחה, אם על ידי התובע ואם על ידי מי מטעמו, וכי הנתבע או מי מטעמו שילם פיצוי בסך של 70,000 שקל כנגד ויתור התובע על כל טענה או דרישה כלפיו, אזי יש לתת להסכם הסולחה תוקף ונפקות מחייבים וכתוצאה מתחייבת לדחות את התביעה.

            בנדון יש להדגיש כי בהתאם לכלל, לפיו המוציא מחברו עליו הראיה, מוטלת על הנתבע  החובה להוכיח טענתו ביחס לחתימת הסכם הסולחה וקיומו.

            מן הכלל אל הפרט.

8.         בהתאם להסכם הסולחה הנטען התובע אישר, כביכול,  כי הוא קיבל מלוא "זכויותיו" מהנתבע בעקבות האירוע וכי אין לו או למי מטעמו כל טענה או דרישה בנדון. על הסכם הסולחה חתומים, כביכול,  התובע ואביו, כמו גם 5 עדים (ולא רק 4 כעולה מהנוסח המתורגם שהוגש כחלק מראיות הנתבע). אחד מהעדים הנ"ל הוא מר עלי טלאל חמודי (להלן: "טלאל"), ואשר הוזמן למתן עדות במשפט מטעם הנתבע.

9.         ב- ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240, נפסק כדלקמן:

" קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה (ראה: א הרנון, דיני הראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) R 690 (th ed., by c 7, london ; cross, on evidence 144 1989, tapper ; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן (הרנון, בספרו הנ"ל, בע"מ' 145-144); השלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב  את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון  (שם, עמ' 261).